חילוניות זו לא ריקנות, אז מהי כן?

חשיבה פשטנית רואה בספק אלמנט מערער. חשיבה פשטנית זו נותנת לרעיון של "המוחלט" קדימות יסוד אשר בבסיס תפיסת עולמנו. אך ניסיון חיינו, הפרטני כאנשים והאוניברסלי כבני המין האנושי, מלמד שאין "מוחלט", אין "אמת" אבסולוטית וכי למציאות פנים רבות. למעשה כל אחד מאיתנו חיי בתוך "סיפור". בתוך סיפור חיינו אשר ניבנה מתוך עולמנו. אנו מפרשים את "הסיפור" מתוך הסובייקטיביות שמגדירה אותנו, כל אחד כישות נפרדת. אנו בונים על הסיפור ופרשנותו תלי תלים של התנהגויות, דרישות, והצדקות לפועלנו וקיומינו.

אנו הופכים את הסיפור שלנו ל"מציאות", על כל האבסולוטיות המשתמעת ממונח זה,  כאשר אנו מוציאים את ה"ספק" מן המשוואה ומכניסים במקומו את הסמכותיות של ה"אמת". במהלך הזה של החלפת ה"ספק" ב"אמת" אנו מאמינים שאנו מעגנים את חיינו. אנו מאמינים שאנו מאפשרים לעצמנו לצעוד בדרך בטוחה ליעד ידוע מראש.

אבל ה"אמת" הינה אלא מסך עשן. כל "אמת" משתנה בהתאם לסיפור אותו אנו רוצים להפוך למציאות. נקודה זו היא העקב אכילס שלנו אך גם בה טמון כוחנו. בעזרת "הספק" אנו יכולים לכתוב מחדש את הסיפור שלנו. סיפור המתרגם למציאות טובה יותר.

הספק הוא מהות חילונית. הוא בא לידי ביטוי בדרישה החילונית הומנסטית לסובלנות - שהרי סובלנות מהי אם לו, הבנה שלכולנו סיפור משלנו, ואין מציאות אבסולוטית. הוא מתורגל דרך עקרנות החשיבה הביקורתית. ולבסוף הוא מאפשר את הריבוי בשלילתו את האבסולוטי היחידני. הספק הוא הדרך שלנו להכיר בריבוי למרות שבחיינו אין אנו יכולים לקיים את הריבוי במלואו. האין סופיות של הריבוי מביאה אותנו למבוי סתום. הספק התמידי בקלות מוביל את המהלך המחשבתי לזרועות הניהליזם.

בנקודה זו מצטרפת ה"בחירה". הבחירה היא אשר מובילה אותנו, מטילי הספק, לעבר העשייה, לעבר הממשות שמעבר לספק.

אני מציעה פה הסתכלות מעגלית לתוך תהליך החשיבה החילוני. למען פשטות הטיעון, רדדתי את תהליך החשיבה החילוני לכדי ארבע תחנות: ריבוי, ספק, בחירה, וקבלה. אציין שקבלה פה הכוונה היא לקבלת הריבוי ובמונחים יותר קונקרטים "קבלת האחר" - אותו מרכיב הומניסטי השזור בחילוניות.

כפי שכתבתי קודם, מן הריבוי אנו נדרשים לספק (אם יש אלטרנטיבות אין אנו יכולים לומר בוודאות שזו האמת). הספק מגיע לכדי מיצוי בפעולת הבחירה. מתוך הכרה בריבוי עלינו לקבל את העובדה כי בחירתנו היא שיקוף אחד, רגעי יש לציין, של כלל האפשריות  הקיימות. ובשלב זה אנו חוזרים בתהליך המחשבתי אל הריבוי.

ציינתי בתחילה כי אמונתנו ב"מוחלט" הוא מרכיב יסודי בתפיסת עולמנו האנושית עד היום. אך כל צעדינו מובילים אותנו לריבוי: ריבוי מוצרים, ריבוי קריירות, ריבוי שנים, ריבוי זהויות, ריבוי פילוסופיות, ריבוי דעות, ובעיקר ריבוי אפשרויות. האתגר הגדול העומד בפנינו הוא יכולתינו להתאים את תפיסת עולמינו לריבוי זה. פה טמונה הבטחתה של החילוניות. רבות נטען שהחילוניות היא ריקנות. אין לבלבל בין ריבוי לריקנות. העובדה כי אין אנו דורשים מחוייבות ל"אחד" אינה סממן לשטחיות. בתוך המהלך המחשבתי הדינמי המוצג מעלה יש למצוא עוגנים אשר מונעים מאיתנו להגיע לסיפרליות אין סופיות משתקות.

עבור החילוני ההומניסט, ואני בניהם, ישנם שני עוגנים שכאלו. האחד הוא ה"אני", האנידיווידואל. אני הוא אשר בוחר לעשות כך או אחרת. כך הבחירה היא ערוץ לביטוי האינדיווידואליות הכה מרכזית לחשיבה החילונית. היא הסכר שמונע את הבלעותו של היחיד באוקינוס הריבוי. העוגן השני הוא עקרון ה"כאן והעכשיו". עקרון זה הדורש את תשומת ליבנו למתנהל בכאן ובעכשיו, למעשה מעגן אותנו בעולם הגשמי בו אנו חיים. הוא ששם מגבלות ל"סיפור" שלנו, הוא שדורש מאיתנו לפעול.

אם הספק הוא מהות חילונית, הרי שהריבוי מובנה בתוכה. ואם כך, אין התפיסה הדוגמתית מסגרת נאותה לחילוניות. עבורי חילוניות היא הליך מחשבתי והוא המצע המשותף לכל מי שרואה עצמו חילוני (וכאן אני מפרידה בין אלו הרואים עצמם לא-דתים ומשתמשים במונח חילוני ובין אלו הרואים בחילוניות מדריך לחיים). מצע משותף זה אינו ניכר לעין. יש לטאטא את אבק הקונקרטיות כדי לחשוף את השלד החשבתי. אבל עובדת היותו נסתר אינה שוללת את העוצמה שהוא טומן בחובו להביא ריבוי של דעות, זהויות, משנות, לחיות ולפעול יחד.

I choose" by India Arie - a voice of secularity"

The first two sentences of the song put forward three fundamental principles of secular living.

“Because you never know where life is gonna take you [doubt]
and you can't change where you've been.
But today [The Here-and-Now], I have the opportunity to choose [individual choice].”

Secularity to my understanding is not a dogma but a suggestion. A suggestion to use our faculties to question the world around us, to cast doubt on everything around us. It is a suggestion to concentrate our efforts on the here-and now, on what we do and feel today (not yesterday and not tomorrow), because today is what counts, today I want to laugh, love, be full of happiness and joy. And finally, it is a suggestion to take responsibility, to take action, to choose.

In the next two verses Arie tells us of her personal story, she tells of the individual behind the words. And again she sets forth a secular principle. The individual is in the center “But I can't live for everybody, I gotta live my life for me”. Just to make clear all of these secular principles do not in anyway, contradicts Arie’s acknowledgement of god’s help in her darkest hour. Although, being secular as I am, I have to rise doubt and pose a question; does Arie professes faith in god OR uses a comment phrase we all sometime use? We might never know, but the question is out there.

Arie stresses that one should live their life for themselves (individualism anyone?!) putting herself in the middle of it all, not a man not her mom. Her bridges are a call for self-definition – do not let anyone tell you who you are, not even your own memories. Every day is an opportunity to choose, so CHOOSE what kind of a person you want to be.

My last point is more of personal reading rather than a supported inference form the text. However, I CHOOSE, to read her chorus as an aspiration for humanism. To be the best that we can be.

Click here to hear the song + lyrics

India Arie Jul 11, 2006 ℗ Motown Records, a Division of UMG Recordings, Inc.

החילוניות חוגגת בת מצווה

רבות התלונות על החילוניות הטוענות כי הריכוז ב'יחיד' הביא את החילונים לשיא אגויזם. אחד הבטויים לאגויזם זה עפ"י צ'רלס טיילור זו הצרכנות ההמונית (mass consumerism) אשר מונעת על ידי רצונות היחיד ('אני רוצה..'). אכן, כמו ילד בתקופת השנתיים האיומות אשר רק גילה את האני שלו, החילוניות לאחר שפרצה את חומת הקומפרמיזם הדתי, גילתה את ה"אני". ה"אני" הפך מודע לעצמו ולצריכיו. מעבר לכך, ה"אני" פתאום מבין שיש לו קול וזכות קיום. לאורך תקופת ינקות זו החילוניות הביאה איתה אטומיזציה (atomization) של החברה. ה"אני" תבע את מקומו ואף יותר מזה את השליטה. קיבלנו תופעות קיצון של ניכור חברתי כאורך חיים, אגואיזם כמעלה, קפיטליזם דורסני. אך לא רק תופעות שליליות נולדו יחד עם החילוניות גם זכיות הפרט, זכויות קניון, זכויות אדם, שיוויון זכויות ועוד כל אותם חידושים ופיתוחים המבטיחים את מקומו של ה –"אחד" בים של "הרוב".

מאמצע המאה ה – 20  אנו עדים לתפנית בהתפתחות החילוניות, כניסתה של הרוחניות (spirituality) לספרה החילונית. כך למשל צמחה לה תופעת הניו-אייג'. רוחניות חילונית זו מאפשרת לאדם לחוות את הרוחניות במסגרת אורח חיים חילוני. והכוונה היא הזכות והחובה של כל אדם להחליט לעצמו כיצד לחוות את הרוחני:  כמונוטיאיזם, נאטורליזם, הומניזם או אולי פנטאון; במסגרת קהילה או כיחיד; במסגרת מוסדרת או מתוך אנרכיה; כחדשונות או כמסורת, וכמובן כל שילוב או גוון בתוך המנעדים המוזכרים, וכל זאת מתוך כבוד לאחר ולשונה. הרוחניות החילונית אינה מוגבלת רק לרעיונות הניו-אייג' שאכן נותנים דרור לעקרנות חילונים כמו בחירה חופשית וחשיבה ביקורתית. ואולי הדבר החשוב מכל ברוחניות החילונית הוא שהיא אינה מחייבת, תוכנהּ (יש להדגיש תוכנהּ ולא מהותהּ) והוויתהּ יכולים להשתנות לא רק מאדם לאדם אלא גם מזמן לזמן הכל בהתאם לנסיבות. ושוב בהתאם לאורח החילוני, הרוחניות החילונית מתנהלת מתוך עקרונות של פלורליזם ודינמיות.

 אנו רואים יותר ויותר נסיונות למזג בין המסורות של 'הדתות הגדולות' לבין זן רוחני זה. וכך אנו מקבלים את הרנסנס היהודי-חילוני בישראל שעל סף המאה ה – 21. ואם לחזור למטאפורת התפתחות האדם, אז לאחר תקופת ילדות של גילוי עצמי מגיעה החילוניות לשלב בו היא סוף סוף יכולה להסתכל סביבהּ ולהרחיב את המבט מעבר ל"אני" אל ה"אנו" וכמו רוב בנות המצווה היא נעצרת ומוקירה על משפחתה הרי זו הדת. ולמעשה הרוחניות החילונית לפחות בקונטקסט היהודי עושה מעיין עבודת שורשים ומחפשת היכן היו ומה עשו אבותיה.

אספקט נוסף היא הקהילתיות, החילוניות הגיעה מזה כבר לשלב בו היא פורצת את גבולות ה"אני" ומחפשת את את דרכה לקהילתיות וזאת מבלי לאבד את האינדיבידואל – ה"אני". אחרי שנשברו לגמרי כבלי הקומפרמיזם הדתי יכולה החילוניות לעצור ולהרהר באפשריות הקיום שלה כאוסף יחידים או כקהילה הפועלת ביחד. ואכן אנו רואים את הקהילתיות צומחת כעקרון מנחה בעשיה החברתית של החילוניות ההומניסטית. חשוב לזכור שכל התפתחות כזו היא למעשה ענף מתפצל ואין היא מוכלת בהכרח על חלקים אחר, כך למשל חיים רעיונות כמו החילוניות הטואטלית בה ההווה הוא בעל המשמעות היחיד והעתיד ובעיקר העבר הם חסרי חשיבות.   

כרגע אנחנו בשלב בו החילוניות בתהליך של הגדרה עצמית (התנתקות מההורים וגיבוש עצמי) ההתנצחות בין הדת לחילוניות היא ממש כמו בת-העשרה המורדת בהוריה. כחלק מההתבגרות של חילוניות אנו רואים מבט חוזר אל עבר ה'קהילה', העשיה החברתית, השיתוף בחיים מתוך בחירה ולא מתוך כפיה. לאחר שהחילוניות תגיע לבגרות ובשלות היא תוכל לחזור ולהתחכך בדת, אך הפעם מעמדה של שיוויון ולא ממצב של התמרדות אשר אוטומטית מעמיד את היחסים בנהן בסימן מאבק ויוצרת את האשליה כי בין השתים אין דו קיום.

To the Hellenized Jews of future generations

Jewishness, through my secular eyes, lives on thanks to its variety, mainly multitude of cultures. However, this is not the only multiplicity in it. For many generations now, there is multiplicity in regards to faith, and this is where I get to the subjects of this letter – the” Hellenized” [*]. Those people who occupy the margins, or better said borders of the Jewish culture through generations; those who typically have high levels of mixed marriages and integration into the dominating society in their region. Those who reflect in their Jewish life style principles like personal choice and critical thinking.

In opposition, those who are completely submerged in the Jewish world accuse us (yes, I am an integral part of the “Hellenized”) of desertion. This accusation is unjust. We the Hellenized have a fundamental role in the persistence of Jewish life throughout the generations. Through us, revitalizing winds are streamed into the Jewish world, like the touch of cold water in your mouth after a long speech. We are the channel through which Jewishness can update and be updated by its surroundings. Thus, Jewishness can keep its relevance for the current generation. Without a channel facilitating the exchange and processing of ideas so they become complementary rather than overbearing, Jewishness faces a much greater peril than mixed marriages. It faces the peril of extinction, the peril of becoming irrelevant and thus, turning into forgotten esoteric cult.

                 This is not just about the injection of innovation that the friction with other cultures brings with it, but also about the advancement of our culture with the accumulation of knowledge and its working into our culture, making it “Jewish”. This is how we can see some of the great ideas of humanity reflecting from the great Jewish Library (ארון הספרים היהודי), and any attempt to separate and delimit “what is theirs and what is ours” is in vain. Thanks to our (the Hellenized) ability to adopt and adapt what is around us into our cultural world, Jewishness shows flexibility through the generations both intellectual and in its responses to challenge. This characteristic allowed Jewish culture to survive in spite of its status as the underprivileged offspring of Western civilization.

                Nevertheless, we the Hellenized should not deny that looking outside of our world is inherent to our character. We are situated in the border area (area not line, I should be emphasized). This border area has an important part in keeping a delicate balance between tradition and renewal, between loyalty and rebelliousness. We experiment and test this balance in each mundane thing we do. Our influence does not end with the new ideas we bring into the Jewish world. By operating in the frontier we bring about doubt which makes us conduct internal inspection of our affairs. What do we define as “be killed but do not transgress” (if anything)?  What should be changed? And even what should be eliminated from our culture? These questions arise when we stand challenges from outside which force us into discussion. Acknowledgment of this as our role brings with it responsibility (personal in my opinion) for the survival and welfare of our people in the present and future. We should not believe in the idea that we weaken our heritage. Jewishness strength lies among other things in its heterogeneity, for which we –the Hellenized have a great responsibility for preserving.  

---

[*] Hellenized is the term given to those Jews who lived under Hellenistic rule and adopted the Hellenistic life style.

מכתב למתיוונים בדורות הבאים

-->

היהדות, בעיניי החילוניות, מתקיימת בזכות הריבוי שבה, בעיקר ריבוי התרבויות. אך אין זה הריבוי היחידי  המתקיים בה. מזה דורות ישנו גם הריבוי האמוני וכאן למעשה אני מגיעה למושא מכתב זה "המתיוונים". אותם אנשים המאכלסים את שולי, או טוב יותר לומר גבולות, התרבות היהודית לאורך הדורות. אלו המאופיינים באחוזי התבוללות גבוהים והתערות בחברה/תרבות השלטת באזורם. אלו אשר משקפים באורך חייהם היהודי עקרונות כמו בחירה אישית, וחשיבה ביקורתית.

מנגד, אלו השקועים (submerged) לגמרי בעולם היהודי מאשימים אותנו (כן, אני חלק בלתי נפרד מקבוצת המתיוונים) בבגידה. האשמה זו אינה מוצדקת. לנו המתייוונים יש תפקיד מהותי בקיום חיים יהודים לאורך הדורות. דרכנו מוזרמים לעולם היהודי משבים רעננים ומחיים, כמו מגע מים קרים אחרי נאום ארוך. אנו הערוץ דרכו יכולה היהדות לעדכן ולהתעדכן עם הסובב אותה. כך יכולה היהדות לשמור על רלווניטיות לבני הדור הנוכחי. ללא ערוץ המאפשר החלפת רעיונות ועיבודם, כך שיהיו משלימים (complementary) במקום דורסים, היהדות עומדת בפני סכנה גדולה הרבה יותר מהתבוללות. היא עומדת מול סכנת הכחדה, סכנת הפיכתה לבלתי רלוונטית וכך להשכח כאיזה כת איזוטרית.

אין מדובר רק בהזרקת חדשנות שהחיכוך עם תרבויות אחרות מביא עימו אלא גם בקידומה של תרבותנו תוך צבירת ידע ועיבודו לתוך תרבותנו והפיכתו ל"יהודי". כך אנו יכולים למצוא רעיונות גדולים של האנושות ניבטים ונשקפים לנו מתוך ארון הספרים היהודי, וכל ניסיון להפריד ולתחום "מה שלהם ומה שלנו" עקר הוא.

 בזכות יכולתנו (של המתייוונים) לאמץ ולעבד (adapt) את הסובב אותנו לתוך עולמנו התרבותי, מראה היהדות לאורך הדורות גמישות מחשבתית ותגובתית, תכונה שאיפשרה לתרבות זו לשרוד למרות ממעמדה כבן המקופח של הצבילזציה המערבית לדורותיה.

אך אל לנו להכחיש שאנו המתיוונים מעצם טבענו מביטים החוצה. אנו נמצאים באזור (לא קו יש להדגיש, אלא אזור) הגבול. לאזור זה יש תפקיד חשוב בשמירת האיזון הדק בין מסורת לחידוש, בין נאמנות למרדנות. אנו מתנסים ובוחנים בכל מעשה יום יומי בחיינו את האיזון הזה. אין השפעתנו נגמרת ברעיונות אותם אנו מביאים מן החוץ. בפועלנו באזור הספר אנו מביאים איתנו ספק אשר מאלץ את תרבותינו לעשות בדק בית. מהו יהרג ואל יעבור (אם יש כזה בכלל)? מה ראוי לשינוי? ואפילו מה ראוי שיעלם מתרבותינו? שאלות אלו מתעוררות כאשר אנו ניצבים מול אתגרים מבחוץ המאלצים אותנו לקיים דיון. הכרה בתפקידנו זה מביאה איתה אחריות (אישית לדידי) לקיום העם ורווחתו בהווה ובעתיד. אל לנו להאמין לטענות כי אנו רק פוגעים במורשתנו. ההטרוגניות היא חלק חשוב בכוח השרידה של היהדות, ולנו המתיוונים יש אחריות גדולה לשימורה.