חשיבה פשטנית רואה בספק אלמנט מערער. חשיבה
פשטנית זו נותנת לרעיון של "המוחלט" קדימות יסוד אשר בבסיס תפיסת
עולמנו. אך ניסיון חיינו, הפרטני כאנשים והאוניברסלי כבני המין האנושי, מלמד שאין
"מוחלט", אין "אמת" אבסולוטית וכי למציאות פנים רבות. למעשה
כל אחד מאיתנו חיי בתוך "סיפור". בתוך סיפור חיינו אשר ניבנה מתוך
עולמנו. אנו מפרשים את "הסיפור" מתוך הסובייקטיביות שמגדירה אותנו, כל
אחד כישות נפרדת. אנו בונים על הסיפור ופרשנותו תלי תלים של התנהגויות, דרישות,
והצדקות לפועלנו וקיומינו.
אנו הופכים את הסיפור שלנו
ל"מציאות", על כל האבסולוטיות המשתמעת ממונח זה, כאשר אנו מוציאים את ה"ספק" מן
המשוואה ומכניסים במקומו את הסמכותיות של ה"אמת". במהלך הזה של החלפת
ה"ספק" ב"אמת" אנו מאמינים שאנו מעגנים את חיינו. אנו מאמינים
שאנו מאפשרים לעצמנו לצעוד בדרך בטוחה ליעד ידוע מראש.
אבל ה"אמת" הינה אלא מסך
עשן. כל "אמת" משתנה בהתאם לסיפור אותו אנו רוצים להפוך למציאות. נקודה
זו היא העקב אכילס שלנו אך גם בה טמון כוחנו. בעזרת "הספק" אנו יכולים לכתוב מחדש את
הסיפור שלנו. סיפור המתרגם למציאות טובה יותר.
הספק הוא מהות
חילונית. הוא בא לידי ביטוי בדרישה החילונית הומנסטית לסובלנות - שהרי סובלנות מהי
אם לו, הבנה שלכולנו
סיפור משלנו, ואין מציאות אבסולוטית. הוא מתורגל דרך עקרנות החשיבה הביקורתית.
ולבסוף הוא מאפשר את הריבוי בשלילתו את האבסולוטי היחידני. הספק הוא הדרך שלנו
להכיר בריבוי למרות שבחיינו אין אנו יכולים לקיים את הריבוי במלואו. האין סופיות
של הריבוי מביאה אותנו למבוי סתום. הספק התמידי בקלות מוביל את המהלך המחשבתי
לזרועות הניהליזם.
בנקודה זו מצטרפת
ה"בחירה". הבחירה היא אשר מובילה אותנו, מטילי הספק, לעבר העשייה, לעבר
הממשות שמעבר לספק.
אני מציעה פה הסתכלות מעגלית לתוך
תהליך החשיבה החילוני. למען פשטות הטיעון, רדדתי את תהליך החשיבה החילוני לכדי ארבע
תחנות: ריבוי, ספק, בחירה, וקבלה. אציין שקבלה פה הכוונה היא לקבלת הריבוי
ובמונחים יותר קונקרטים "קבלת האחר" - אותו מרכיב הומניסטי השזור
בחילוניות.
כפי שכתבתי קודם, מן הריבוי אנו נדרשים לספק (אם יש
אלטרנטיבות אין אנו יכולים לומר בוודאות שזו האמת). הספק מגיע לכדי מיצוי בפעולת
הבחירה. מתוך הכרה בריבוי עלינו לקבל את העובדה כי בחירתנו היא שיקוף אחד, רגעי יש
לציין, של כלל האפשריות הקיימות. ובשלב זה
אנו חוזרים בתהליך המחשבתי אל הריבוי.
ציינתי בתחילה כי אמונתנו ב"מוחלט" הוא מרכיב יסודי בתפיסת
עולמנו האנושית עד היום. אך כל צעדינו מובילים אותנו לריבוי: ריבוי מוצרים, ריבוי
קריירות, ריבוי שנים, ריבוי זהויות, ריבוי פילוסופיות, ריבוי דעות, ובעיקר ריבוי
אפשרויות. האתגר הגדול העומד בפנינו הוא יכולתינו להתאים את תפיסת עולמינו לריבוי
זה. פה טמונה הבטחתה של החילוניות. רבות נטען שהחילוניות היא ריקנות. אין לבלבל
בין ריבוי לריקנות. העובדה כי אין אנו דורשים מחוייבות ל"אחד" אינה סממן
לשטחיות. בתוך המהלך המחשבתי הדינמי המוצג מעלה יש למצוא עוגנים אשר מונעים מאיתנו
להגיע לסיפרליות אין סופיות משתקות.
עבור החילוני ההומניסט,
ואני בניהם, ישנם שני עוגנים שכאלו. האחד הוא
ה"אני", האנידיווידואל. אני הוא אשר בוחר לעשות כך או אחרת. כך הבחירה
היא ערוץ לביטוי האינדיווידואליות הכה מרכזית לחשיבה החילונית. היא הסכר שמונע את
הבלעותו של היחיד באוקינוס הריבוי. העוגן השני הוא עקרון ה"כאן
והעכשיו". עקרון זה הדורש את תשומת ליבנו למתנהל בכאן ובעכשיו, למעשה מעגן
אותנו בעולם הגשמי בו אנו חיים. הוא ששם מגבלות ל"סיפור" שלנו, הוא
שדורש מאיתנו לפעול.
אם הספק הוא מהות חילונית, הרי שהריבוי מובנה בתוכה. ואם כך, אין
התפיסה הדוגמתית מסגרת נאותה לחילוניות. עבורי חילוניות היא הליך מחשבתי והוא המצע
המשותף לכל מי שרואה עצמו חילוני (וכאן אני מפרידה בין אלו הרואים עצמם לא-דתים
ומשתמשים במונח חילוני ובין אלו הרואים בחילוניות מדריך לחיים). מצע משותף זה אינו
ניכר לעין. יש לטאטא את אבק הקונקרטיות כדי לחשוף את השלד החשבתי. אבל עובדת היותו
נסתר אינה שוללת את העוצמה שהוא טומן בחובו להביא ריבוי של דעות, זהויות, משנות,
לחיות ולפעול יחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה