החילוניות חוגגת בת מצווה

רבות התלונות על החילוניות הטוענות כי הריכוז ב'יחיד' הביא את החילונים לשיא אגויזם. אחד הבטויים לאגויזם זה עפ"י צ'רלס טיילור זו הצרכנות ההמונית (mass consumerism) אשר מונעת על ידי רצונות היחיד ('אני רוצה..'). אכן, כמו ילד בתקופת השנתיים האיומות אשר רק גילה את האני שלו, החילוניות לאחר שפרצה את חומת הקומפרמיזם הדתי, גילתה את ה"אני". ה"אני" הפך מודע לעצמו ולצריכיו. מעבר לכך, ה"אני" פתאום מבין שיש לו קול וזכות קיום. לאורך תקופת ינקות זו החילוניות הביאה איתה אטומיזציה (atomization) של החברה. ה"אני" תבע את מקומו ואף יותר מזה את השליטה. קיבלנו תופעות קיצון של ניכור חברתי כאורך חיים, אגואיזם כמעלה, קפיטליזם דורסני. אך לא רק תופעות שליליות נולדו יחד עם החילוניות גם זכיות הפרט, זכויות קניון, זכויות אדם, שיוויון זכויות ועוד כל אותם חידושים ופיתוחים המבטיחים את מקומו של ה –"אחד" בים של "הרוב".

מאמצע המאה ה – 20  אנו עדים לתפנית בהתפתחות החילוניות, כניסתה של הרוחניות (spirituality) לספרה החילונית. כך למשל צמחה לה תופעת הניו-אייג'. רוחניות חילונית זו מאפשרת לאדם לחוות את הרוחניות במסגרת אורח חיים חילוני. והכוונה היא הזכות והחובה של כל אדם להחליט לעצמו כיצד לחוות את הרוחני:  כמונוטיאיזם, נאטורליזם, הומניזם או אולי פנטאון; במסגרת קהילה או כיחיד; במסגרת מוסדרת או מתוך אנרכיה; כחדשונות או כמסורת, וכמובן כל שילוב או גוון בתוך המנעדים המוזכרים, וכל זאת מתוך כבוד לאחר ולשונה. הרוחניות החילונית אינה מוגבלת רק לרעיונות הניו-אייג' שאכן נותנים דרור לעקרנות חילונים כמו בחירה חופשית וחשיבה ביקורתית. ואולי הדבר החשוב מכל ברוחניות החילונית הוא שהיא אינה מחייבת, תוכנהּ (יש להדגיש תוכנהּ ולא מהותהּ) והוויתהּ יכולים להשתנות לא רק מאדם לאדם אלא גם מזמן לזמן הכל בהתאם לנסיבות. ושוב בהתאם לאורח החילוני, הרוחניות החילונית מתנהלת מתוך עקרונות של פלורליזם ודינמיות.

 אנו רואים יותר ויותר נסיונות למזג בין המסורות של 'הדתות הגדולות' לבין זן רוחני זה. וכך אנו מקבלים את הרנסנס היהודי-חילוני בישראל שעל סף המאה ה – 21. ואם לחזור למטאפורת התפתחות האדם, אז לאחר תקופת ילדות של גילוי עצמי מגיעה החילוניות לשלב בו היא סוף סוף יכולה להסתכל סביבהּ ולהרחיב את המבט מעבר ל"אני" אל ה"אנו" וכמו רוב בנות המצווה היא נעצרת ומוקירה על משפחתה הרי זו הדת. ולמעשה הרוחניות החילונית לפחות בקונטקסט היהודי עושה מעיין עבודת שורשים ומחפשת היכן היו ומה עשו אבותיה.

אספקט נוסף היא הקהילתיות, החילוניות הגיעה מזה כבר לשלב בו היא פורצת את גבולות ה"אני" ומחפשת את את דרכה לקהילתיות וזאת מבלי לאבד את האינדיבידואל – ה"אני". אחרי שנשברו לגמרי כבלי הקומפרמיזם הדתי יכולה החילוניות לעצור ולהרהר באפשריות הקיום שלה כאוסף יחידים או כקהילה הפועלת ביחד. ואכן אנו רואים את הקהילתיות צומחת כעקרון מנחה בעשיה החברתית של החילוניות ההומניסטית. חשוב לזכור שכל התפתחות כזו היא למעשה ענף מתפצל ואין היא מוכלת בהכרח על חלקים אחר, כך למשל חיים רעיונות כמו החילוניות הטואטלית בה ההווה הוא בעל המשמעות היחיד והעתיד ובעיקר העבר הם חסרי חשיבות.   

כרגע אנחנו בשלב בו החילוניות בתהליך של הגדרה עצמית (התנתקות מההורים וגיבוש עצמי) ההתנצחות בין הדת לחילוניות היא ממש כמו בת-העשרה המורדת בהוריה. כחלק מההתבגרות של חילוניות אנו רואים מבט חוזר אל עבר ה'קהילה', העשיה החברתית, השיתוף בחיים מתוך בחירה ולא מתוך כפיה. לאחר שהחילוניות תגיע לבגרות ובשלות היא תוכל לחזור ולהתחכך בדת, אך הפעם מעמדה של שיוויון ולא ממצב של התמרדות אשר אוטומטית מעמיד את היחסים בנהן בסימן מאבק ויוצרת את האשליה כי בין השתים אין דו קיום.

To the Hellenized Jews of future generations

Jewishness, through my secular eyes, lives on thanks to its variety, mainly multitude of cultures. However, this is not the only multiplicity in it. For many generations now, there is multiplicity in regards to faith, and this is where I get to the subjects of this letter – the” Hellenized” [*]. Those people who occupy the margins, or better said borders of the Jewish culture through generations; those who typically have high levels of mixed marriages and integration into the dominating society in their region. Those who reflect in their Jewish life style principles like personal choice and critical thinking.

In opposition, those who are completely submerged in the Jewish world accuse us (yes, I am an integral part of the “Hellenized”) of desertion. This accusation is unjust. We the Hellenized have a fundamental role in the persistence of Jewish life throughout the generations. Through us, revitalizing winds are streamed into the Jewish world, like the touch of cold water in your mouth after a long speech. We are the channel through which Jewishness can update and be updated by its surroundings. Thus, Jewishness can keep its relevance for the current generation. Without a channel facilitating the exchange and processing of ideas so they become complementary rather than overbearing, Jewishness faces a much greater peril than mixed marriages. It faces the peril of extinction, the peril of becoming irrelevant and thus, turning into forgotten esoteric cult.

                 This is not just about the injection of innovation that the friction with other cultures brings with it, but also about the advancement of our culture with the accumulation of knowledge and its working into our culture, making it “Jewish”. This is how we can see some of the great ideas of humanity reflecting from the great Jewish Library (ארון הספרים היהודי), and any attempt to separate and delimit “what is theirs and what is ours” is in vain. Thanks to our (the Hellenized) ability to adopt and adapt what is around us into our cultural world, Jewishness shows flexibility through the generations both intellectual and in its responses to challenge. This characteristic allowed Jewish culture to survive in spite of its status as the underprivileged offspring of Western civilization.

                Nevertheless, we the Hellenized should not deny that looking outside of our world is inherent to our character. We are situated in the border area (area not line, I should be emphasized). This border area has an important part in keeping a delicate balance between tradition and renewal, between loyalty and rebelliousness. We experiment and test this balance in each mundane thing we do. Our influence does not end with the new ideas we bring into the Jewish world. By operating in the frontier we bring about doubt which makes us conduct internal inspection of our affairs. What do we define as “be killed but do not transgress” (if anything)?  What should be changed? And even what should be eliminated from our culture? These questions arise when we stand challenges from outside which force us into discussion. Acknowledgment of this as our role brings with it responsibility (personal in my opinion) for the survival and welfare of our people in the present and future. We should not believe in the idea that we weaken our heritage. Jewishness strength lies among other things in its heterogeneity, for which we –the Hellenized have a great responsibility for preserving.  

---

[*] Hellenized is the term given to those Jews who lived under Hellenistic rule and adopted the Hellenistic life style.

מכתב למתיוונים בדורות הבאים

-->

היהדות, בעיניי החילוניות, מתקיימת בזכות הריבוי שבה, בעיקר ריבוי התרבויות. אך אין זה הריבוי היחידי  המתקיים בה. מזה דורות ישנו גם הריבוי האמוני וכאן למעשה אני מגיעה למושא מכתב זה "המתיוונים". אותם אנשים המאכלסים את שולי, או טוב יותר לומר גבולות, התרבות היהודית לאורך הדורות. אלו המאופיינים באחוזי התבוללות גבוהים והתערות בחברה/תרבות השלטת באזורם. אלו אשר משקפים באורך חייהם היהודי עקרונות כמו בחירה אישית, וחשיבה ביקורתית.

מנגד, אלו השקועים (submerged) לגמרי בעולם היהודי מאשימים אותנו (כן, אני חלק בלתי נפרד מקבוצת המתיוונים) בבגידה. האשמה זו אינה מוצדקת. לנו המתייוונים יש תפקיד מהותי בקיום חיים יהודים לאורך הדורות. דרכנו מוזרמים לעולם היהודי משבים רעננים ומחיים, כמו מגע מים קרים אחרי נאום ארוך. אנו הערוץ דרכו יכולה היהדות לעדכן ולהתעדכן עם הסובב אותה. כך יכולה היהדות לשמור על רלווניטיות לבני הדור הנוכחי. ללא ערוץ המאפשר החלפת רעיונות ועיבודם, כך שיהיו משלימים (complementary) במקום דורסים, היהדות עומדת בפני סכנה גדולה הרבה יותר מהתבוללות. היא עומדת מול סכנת הכחדה, סכנת הפיכתה לבלתי רלוונטית וכך להשכח כאיזה כת איזוטרית.

אין מדובר רק בהזרקת חדשנות שהחיכוך עם תרבויות אחרות מביא עימו אלא גם בקידומה של תרבותנו תוך צבירת ידע ועיבודו לתוך תרבותנו והפיכתו ל"יהודי". כך אנו יכולים למצוא רעיונות גדולים של האנושות ניבטים ונשקפים לנו מתוך ארון הספרים היהודי, וכל ניסיון להפריד ולתחום "מה שלהם ומה שלנו" עקר הוא.

 בזכות יכולתנו (של המתייוונים) לאמץ ולעבד (adapt) את הסובב אותנו לתוך עולמנו התרבותי, מראה היהדות לאורך הדורות גמישות מחשבתית ותגובתית, תכונה שאיפשרה לתרבות זו לשרוד למרות ממעמדה כבן המקופח של הצבילזציה המערבית לדורותיה.

אך אל לנו להכחיש שאנו המתיוונים מעצם טבענו מביטים החוצה. אנו נמצאים באזור (לא קו יש להדגיש, אלא אזור) הגבול. לאזור זה יש תפקיד חשוב בשמירת האיזון הדק בין מסורת לחידוש, בין נאמנות למרדנות. אנו מתנסים ובוחנים בכל מעשה יום יומי בחיינו את האיזון הזה. אין השפעתנו נגמרת ברעיונות אותם אנו מביאים מן החוץ. בפועלנו באזור הספר אנו מביאים איתנו ספק אשר מאלץ את תרבותינו לעשות בדק בית. מהו יהרג ואל יעבור (אם יש כזה בכלל)? מה ראוי לשינוי? ואפילו מה ראוי שיעלם מתרבותינו? שאלות אלו מתעוררות כאשר אנו ניצבים מול אתגרים מבחוץ המאלצים אותנו לקיים דיון. הכרה בתפקידנו זה מביאה איתה אחריות (אישית לדידי) לקיום העם ורווחתו בהווה ובעתיד. אל לנו להאמין לטענות כי אנו רק פוגעים במורשתנו. ההטרוגניות היא חלק חשוב בכוח השרידה של היהדות, ולנו המתיוונים יש אחריות גדולה לשימורה.

חילוניות היא לא בהכרח אתאיזם

הכתבה של קובי בן שמחון במוסף הארץ (27/7/2012) עושה הקבלה בעייתית בין חילוניות לאי אמונה באלוהים הידועה גם בשם אתאיזם. כחילונית מבטן ומלידה וכמי שבשש השנים האחרונות עושה נסיון אקדמי להוציא את החילוניות מצלה של הדתיות ולהעמידה על רגליים עמצאיות על ידי הענקת משמעות חיובית למונח מעבר לההגדרה הפשטנית 'לא דתי', אין אני יכולה לקבל את המשוואה חילוניות = אתאיזם.

עבורי, ורבים אותם ראיינתי בשנה האחרונה הסכימו איתי, החילוניות היא התרכזות האדם באדם אותו הומניזם המוזכר מספר פעמים בכתבה. בנוסף החילוניות היא החופש לשאול, לבחון, ולבחור לעצמי. ואם כך, אז כיצד יתכן כי חמשת המרואיינים אשר בכל דבר ועניין אחר מעודדים הומניזם וחופש בחירה, מוצאים לנכון לפסול מן היסוד את אלו שבחרו באלוהים? כמובן שניתן להביא פה את טיעון התינוקות שנשבו וכך לנטרל את אלמנט הבחירה, אך כידוע טיעון זה תקף לכל הצדדים ואף פעם אינו חל על כל חברי הקבוצה. עמדה זו מוצגת אולי בצורה הטובה ביותר על ידי ירון ידען אשר מציין את הפלורליזם הקיים בקרב האתאיסטים בישראל אך בכל זאת מסרב להכיל את האמונה באלוהים במסגרת פלורליזם זה. הפלורליזם כעמוד התווך של החילוניות נחשף בצורה הטובה ביותר בשיח על המושג 'אמת' המובא בכתבה בשיחה עם עדה למפרט. למעשה למפרט שוללת את המוחלטות של האמת. על פי למפרט אין בידינו את הוודאות אותה מתיימרת לספק לנו ה'אמת'. למפרט מציינת שעבורה התאוריה האבולוציונית היא "מחשבה הרבה יותר טובה" אך אין היא מתיימרת להציג אותה אף לרגע כאמת אחת ויחידה. האבולוציה היא תאוריה המתפקדת במסגרת של שוק רעיונות דינמי ועליה להתחרות על מקומה.

זה המודל אשר לטעמי יעבוד טוב יותר בייחסה של החילוניות לאלוהים. במסגרת החילוניות, אלוהים הופך מאמת מוחלטת לאלטרנטיבה במסגרת שוק רעיונות דינמי – ראה ערך כתבתו של יובל נח הררי. החילוניות תצלח יותר אם תקבל את אלוהים ככוח משפיע בחברה (ראליסטי או לא יחליט כל אחד לעצמו) ובמקביל תדגיש שוב ושוב כי אין בתפיסה זו אמת מוחלטת.

בפסקה האחרונה בראיון איתו מעלה ידען בעיה אליה מתייחס גם מלכין והיא כי אין החילוניות מצליחה לסחוף אחריה את ההמון. עדה למפרט, מספר פסקאות אחר כך, מעלה את אחת הסיבות לבעיה זו. האינדיוודואליזם,אחת ההתפתחויות החברתיות החשובות בעקבות הפניית הזרקור אל האדם, על פי למפרט,  מגלם בתוכו את ה'חירות האמיתית'. משתמע מדברי למפרט כי השיתופיות היא אינה שום דבר פרט לצורך אקזסטנציאלי ואולי אפילו ארכאי. ברצוני לחדד כי בשיתוף יש הרבה עשייה, תפוקה והתפתחות. כמו כל דבר גם במקרה זה, על החברה האנושית להתפתח ולפתח דרכי שיתוף וניהול חדשים אשר מצד אחד מאפשרים ביטוי אינדיווידואלי ומצד שני מקיים מערכת שיתופית פורה ומפרה. דוגמא מוכרת לי היא הארגון בינ"ה אשר בעצם התנהלותו מצליח לקיים אינדיוודואליזם אל מול עשיה שיתופית למען הקהילה. ואם לפנות לעולם הרחב, ביטוי לגישה זו ניתן לראות בכל הפרוייקטים העובדים לפי עקרון ה – open source. בו פרוייקט אינדיוודואלי נחלק בחינם עם העולם הרחב ומהווה קרש קפיצה לפרוייקטים מגוונים נוספים ובכל זאת אין הוא מחייב או כופה את נסיונו ובכך מאפשר לאינדיוודואליזם היוצר לבוא לידי ביטוי. (להרחבה בנושא זה ממולץ לראות את ההרצאה Massimo Banzi: How Arduino is open-sourcing imagination באתר TED.com)

מלכין מציין את בעיית  "חוסר ההנהגה של המחנה החילוני בישראל". בעייני הבעיה היא בסיסית יותר. ללא מודעות למה היא חילוניות מעבר לשלילת הדתי ובתוך כך האמונה באלוהים, לא תתכן התאגדות חברתית ובטח שלא מנהיגות.

אז מה היא חילוניות? הנה תשובה לא כוללת: הצבת האדם במרכז ההוויה, הטלת ספק, שאילת שאלות, בחירה חופשית עצמאית,  פיצול וריבוי כלומר פלורליזם, והתמקדות בכאן ובעכשיו. כל אלו משתקפים מדבריו של ירון ידען רק שהוא מתייחס לחברה אתאיסטית מצומצמת " אדם מאושר, לפי החוויה שלי, הוא רק אדם שיכול לחיות את חיים שלו ואת הרצונות שלו. היום אני חיי את החיים ולא יוצר פיקציה מחוץ לחיים. אני מבין שצריך לתפוס את היום, לנצל את הפוטנציאל ולהגשים את עצמי. כאדם דתי, החיים שלי היו גשר. לכן אני חושב שחברה אתאיסטית היא חברה מאושרת יותר, זו חברה שרוצה לחיות בחיים האלה ולא העולם הבא."

הנחת היסוד אשר מקבלת אישרור בכתבה זו, כי החילוניות היא מלה נרדפת לאתאיזם ומשמעותה אי אמונה באלוהים למעשה הופכת את המונח 'חילוניות' לבעייתי. במהלך עבודתי בתחום נתקלתי באנשים רבים אשר נמנעו מן הסיווג 'חילוני/ת' מחשש שיתוייגו כאתאיסטים - כותרת אתה אינם מזדהים. כך למעשה הרוב החילוני אינו מצליח להתגבש לכדי קול בעל השפעה. אם החילוניות מתומצתת לכדי אי אמונה באלוהים אין פלא שהיא בנסיגה אל מול 'הדתיות [ש]כל כך מפעפעת' כפי שכותב בן שמחון.

 אם נבין את החילוניות אחרת, אולי כאורח חיים אשר מאפשר לא רק את האמונה באלוהים אלא אפילו דתיות בגווניה השונים, אורח חיים אשר סולד מבערות ומכפיה על כל צורותיה, אורח חיים אשר במקביל לאמונה מקדם את הספק ואי הוודאות אשר מטבעם מקדמים פלורליזם, אזי נוכל כך לפתוח לחילוניות דלתות לחברה הישראלית ובכלל.